מאה שנה באיחור

בפולין של שנת 1916, ילד הגיע לגיל שלוש-עשרה.

אמו מתה כשהיה בן עשר, ואביו נלקח לצבא הרוסי. בחוץ השתוללה מלחמה. לא הייתה משפחה שתחגוג, ולא הייתה בר מצווה.

הילד, ישראל קרישטל, גדל. הוא עבר ללודז’, נכנס לעסק הממתקים של המשפחה, התחתן, ונולדו לו שני ילדים.

ואז הגיע גטו לודז’. ואחריו, אושוויץ.

אשתו ושני ילדיו נרצחו. ביום שבו השתחרר, ישראל שקל שלושים ושבעה קילו.

הוא בנה הכל מחדש.

התחתן שוב, עלה לחיפה, ופתח שוב עסק לממתקים. נולדו לו ילדים, נכדים ונינים.

במרץ 2016, כשהוכרז כאדם המבוגר בעולם, הוא לא דיבר על עצמו.

“היו חכמים ממני, חזקים ממני ויפים ממני שכבר אינם,” הוא אמר כשקיבל את התעודה. “כל מה שנשאר לנו הוא להמשיך לעבוד ככל שנוכל, ולבנות מחדש את מה שאבד.”

אבל בתו, שולה, סיפרה שדבר אחד הציק לו כל השנים: הוא אף פעם לא חגג בר מצווה.

בספטמבר 2016, סמוך ליום הולדתו המאה ושלוש-עשרה, התאספו סביבו כמאה מבני משפחתו.

מאה שנה בדיוק אחרי אותו יום שלא נחגג, ישראל עלה לתורה.

“מאה שנה חיכיתי לרגע הזה.”

הוא בנה הכול מחדש: עסק, בית, משפחה. ודווקא הדבר הקטן, זה שלא קרה בגיל שלוש-עשרה, נשאר פתוח כל השנים.

דבר שלא עשינו בזמן נהיה עם השנים מביך לעשות. נדמה שהרכבת כבר עברה, ושמי שמתחיל עכשיו ייראה מגוחך. בגיל מאה ושלוש-עשרה ישראל עלה לתורה, ומאה בני משפחה עמדו סביבו.

רבי ישראל סלנטר אמר: כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן. כשאני עומד מול משהו שדחיתי שנים, אני שואל:

מאמין בך,
אפרים עטייה