התור השני

פלדפינג, גרמניה, ספטמבר 1945.

כחמישה חודשים אחרי השחרור מהמחנות. אלפי ניצולים, קערות פח בידיהם, עומדים בתור למרק של הצבא האמריקאי.

באותו יום מגיע למחנה מפקד כוחות הברית באירופה, גנרל דווייט אייזנהאואר.

בין הניצולים עומד רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, הרבי מקלויזנבורג. בן ארבעים. אשתו ואחד-עשר ילדיו לא חזרו. הוא עצמו עבר מחנות וצעדות מוות.

לפני שאייזנהאואר עוזב, הוא פונה אל הרבי ושואל: “יש משהו שאני יכול לעשות בשבילכם?”

במקום הזה, שאלה כזאת יכולה לכלול כמעט הכול. אוכל. תעודות. יציאה מגרמניה.

והרבי מבקש ארבעת המינים.

לולב, אתרוג, הדסים וערבות. בעוד חמישה ימים סוכות, ובמחנה אין על מה לברך.

אייזנהאואר נותן פקודה. בתוך כמה ימים יוצא מאיטליה מטוס עם ארבעת המינים לפלדפינג. הם מגיעים ממש לפני החג.

בסוכות תש“ו, הלולב והאתרוג עוברים מיד ליד.

אחד מברך.

אחריו עוד אחד.

ואחריו עוד אחד.

חמישה חודשים הם עמדו בתור כדי לקבל.
עכשיו הם עומדים בתור כדי לברך.

מאמין בך,
אפרים עטייה