חלק בעולם הבא

בערב סוכות, ברדיצ’ב הייתה צריכה יהודי אחד.

לא בגלל מי שהיה, אלא בגלל מה שהיה לו בתרמיל.

אתרוג.

היחיד בעיר.

שלוחים יצאו לכל הדרכים וחזרו בידיים ריקות.

ואז הגיעה שמועה: בפונדק בקצה העיר לן עובר אורח, בדרכו הביתה. ויש לו אתרוג.

רצו אליו.

ביקשו שיישאר לחג. עיר שלמה תברך על האתרוג שלו.

האורח סירב. המשפחה מחכה לו. הוא רוצה לשבת בסוכה שלו, בביתו. הוא לא בא לברדיצ’ב, הוא רק עבר בה.

הביאו אותו אל רבי לוי יצחק.

הרבי ביקש. הוא סירב.

הרבי הציע כסף. הוא סירב.

ואז הרבי אמר: “תישאר, ואני נותן לך חלק מהעולם הבא שלי.”

לזה הוא לא סירב.

ליל החג.

האורח יוצא מהפונדק לחפש סוכה לאכול בה.

הוא דופק בדלת.

פותחים. מסתכלים עליו. סוגרים.

דלת שנייה.

אותו דבר.

שלישית. רביעית.

בכל בית שהוא דופק, סוגרים את הדלת בנימוס.

עיר שלמה של יהודים, ליל סוכות, ואין סוכה אחת שמוכנה לתת לו לאכול בה.

הוא חוזר לרבי, נדהם.

הרבי מסתכל עליו ואומר בשקט:

“זה על פי הוראתי. איש לא יכניס אותך לסוכתו – עד שתחזיר לי את מה שהבטחתי לך.”

ביד אחת, עולם הבא שכבר הובטח לו.

וביד שנייה, סעודת חג אחת בעולם הזה, שאין לו איפה לאכול.

הוא מחזיר לרבי את ההבטחה.

יוצא.

דופק בדלת הראשונה.

הדלת נפתחת.

למחרת בבוקר, אחרי שכל העיר בירכה על האתרוג, רבי לוי יצחק קורא לו, ומושיט לו בחזרה את ההבטחה.

“החלק שלך – שלך,” אומר הרבי. “רק לא רציתי שתקבל אותו בחינם.”

עכשיו, כשהיית מוכן לוותר עליו – הוא באמת שלך.

מאמין בך,
אפרים עטייה