האוהל של הגנן

בכל שנה, שבעה ימים, יצא המלך מהארמון ועבר לגור באוהל של הגנן.

אוהל בקצה הגן. בד עבה על ארבעה מוטות, שולחן, מיטה צרה, ופתח בלי דלת.

השרים היו בטוחים שזה מבחן. שנה אחר שנה הם השתדלו. אף אחד לא נכשל, ואף אחד לא הבין.

בשנה ההיא לקח המלך איתו את בנו, נסיך בן שתים-עשרה.

עד אז הוא מעולם לא יצא מהארמון בלילות. מעל המיטה שלו הייתה תקרה צבועה בכחול עמוק, ובה כוכבים של זהב. הציירים הטובים בממלכה עבדו עליה שנה שלמה. בכל לילה הוא שכב מתחתיה וספר אותם.

בלילה הראשון באוהל הוא לא ישן. הבד רעד ברוח, ודרך הפתח נכנס קור.

“למה אנחנו כאן?” הוא שאל. “יש לנו בית.”

המלך לא ענה.

בלילה השני הוא שמע את הגן. הוא לא ידע שיש לגן קול. עלים, מים בתעלה, ציפור אחת שלא נרדמה.

בלילה השלישי הוא שכב על הגב. דרך חריץ בבד הוא ראה כוכב.

אחר כך עוד אחד.

ואחר כך, כשהעיניים התרגלו, יותר ממה שאפשר לספור.

קטנים, חיוורים, רועדים. לא דומים בכלל לכוכבים שלו.

מאותו לילה הוא לא שאל יותר למה הם באוהל.

ביום השביעי קיפלו את הבד וחזרו לארמון.

בלילה הנסיך שכב במיטה שלו והרים את העיניים.

הכוכבים של הזהב היו במקום, כמו תמיד. יפים. מסודרים. הוא ידע בעל פה כמה יש.

הפעם הוא לא ספר.

רק באוהל הוא ראה את השמים.

מאמין בך,
אפרים עטייה