כשכואב
יש דברים שכואבים בשקט.
רגע אחד מכאן · כעסעיניים מכוסותבתפילה של הבוקר,
מי שעומד לידך,
כבר שבוע מדבר,
על הצד השני.
7 באוקטובר.
אלף ומאתיים.
אנשים שלא ישובו,
והפכו למספר.
הקערה על השולחן,
אותה קערה,
עם תפוח,
בדבש.
חשבת על מישהו,
שכבר לא כאן.
וזה כאב,
אבל גם חם.
שלוש דקות ברדיו,
החזירו אותך,
לתקופה,
שכבר נגמרה.
הכול היה רגיל,
עד שריח אחד,
תפס אותך,
בלי אזהרה.
הוא אמר את זה,
וכבר לא זוכר.
חזר הביתה,
אכל ארוחה.
יום אחרי.
שום דבר לא קרה מאז.
ובין דבר לדבר,
זה עולה שוב.
הוא לא אמר משהו נורא.
לא צעק. לא זלזל.
משפט קטן,
וכולם המשיכו הלאה.
מישהו רימה אותך,
ומאז,
בודקים כל דבר,
פעמיים.
גילית,
שהוא ידע,
כל הזמן,
ובחר בשתיקה.
חשבת שיש לך,
גב,
עד שהתברר,
שהגב ריק.
אמרו לך,
להיות חזקים.
ואולי באמת,
התכוונו לטוב.
עוברים ימים,
והכאב שקט.
וכמעט מאמינים,
שזה נגמר.
כבר לא שואלים.
מניחים שסגרת את זה.
וקמים בבוקר,
עם אותו דבר בדיוק.
משהו נאמר,
ומיד עלה כעס.
חזק, מהיר,
ובטוח בעצמו.
זה יצא,
על מי שהיה קרוב.
על הילד שדיבר,
ברגע הלא נכון.
יש כעס,
שאין לו רשות.
על הורה. על בן זוג.
לפעמים כלפי מעלה.
בשבוע הראשון,
הבית היה מלא.
אנשים, סירים, משפטים.
ואז כולם הלכו.
אנשים נוסעים לעבודה.
חנויות נפתחות.
מישהו מתלונן,
על הפקק.
הכוס עדיין עומדת,
במקום שלה.
המספר לא נמחק.
כמעט הרמת טלפון.
קמת. יצאת.
עשית מה שצריך.
אפילו צחקת,
פעם או פעמיים.
מציעים פתרונות.
מזכירים את הטוב.
מנסים לשנות לך,
את הראש.
הכול בסדר על הנייר.
אין אסון.
אין מה לספר.
ובכל זאת יש כובד.
כולם פונים אליך.
להקשיב, לעזור,
לסדר,
להיות שם.
בשולחן מלא,
כולם מדברים.
ובאמצע כל זה,
געגוע למשהו בלי שם.
מסביב יש אנשים.
מדברים, מחייכים,
עונים.
ובפנים – שקט.