הסנדלר שכמעט היה
בסעודה שערך הנצי“ב מוולוז’ין לרגל הדפסת ספרו “העמק שאלה”, שאל אחד האורחים: “מדוע סעודה על ספר?”
הנצי“ב סיפר.
כשהיה ילד, היה מהאחרונים בכיתה. לא זכר, לא קלט, לא הבין.
לילה אחד שמע מבעד לדלת את אביו אומר לאמו: “קיוויתי כל ימיי שנפתלי צבי יגדל תלמיד חכם. אבל כנראה זה לא בשבילו. ניקח אותו ללמוד אומנות – שיהיה בעל מלאכה טוב, יהודי ישר.”
הילד נכנס לחדר וביקש הזדמנות אחת נוספת.
ונתנו לו.
כעבור שנים, כשישב בראש אותה סעודה, אמר הנצי“ב: “תארו לעצמכם שהייתי הופך לסנדלר. סנדלר טוב, יהודי ישר, קובע עיתים לתורה בין תפר לתפר. ואחרי מאה ועשרים שנה היו שואלים אותי בשמים: ‘נפתלי, איפה העמק שאלה שלך?’”
ולא הייתי מבין כלל על מה הם מדברים.
הסנדלר הזה לא היה סובל. על מה שהיה ונלקח, הלב כואב. על מה שמעולם לא היה, אין שום כאב שיתריע.
ובין הרב נפתלי צבי לבין הסנדלר הישר עמד רגע אחד קטן: ילד שנכנס לחדר, וביקש עוד הזדמנות.
לכן, גם כשנראה לי שהכול בסדר, אני עוצר לפעמים ושואל:
מה יש בי שעוד לא קיבל הזדמנות?
מאמין בך,
אפרים עטייה