מי יעמוד במכולת?
ירושלים, שכונת בית ישראל. מכולת קטנה.
מאחורי הדלפק עומד נער בן ארבע עשרה. שוקל סוכר, סופר עודף, מגיש לקונים.
עד לפני כמה שבועות הוא ישב בישיבת פורת יוסף. אבל הפרנסה בבית דחוקה, ואביו לא מחזיק את החנות לבד.
אז הבן עבר לעמוד לידו.
בישיבה, המקום שלו על הספסל נשאר ריק.
יום אחד נכנס למכולת רבי עזרא עטייה, ראש הישיבה.
האב יודע למה הוא בא, ומקדים אותו: “כבוד הרב, אני מבין. אבל אני לא מסתדר לבד. אני צריך אותו כאן.”
הנער מחכה. הוא כבר מכיר את השיחות האלה. מבוגרים מדברים, מבינים זה את זה, ובסוף הוא נשאר מאחורי הדלפק.
רבי עזרא לא מתווכח.
הוא מסתכל על הדלפק, על המאזניים, על שקי הסוכר.
“אם צריך מישהו בחנות,” הוא אומר, “אני אבוא לעמוד כאן.”
האב לא בטוח ששמע נכון.
“הוא יחזור ללמוד, ואני אעמוד במקומו. ביטול התורה שלי קטן מביטול התורה שלו.”
האב ויתר. הנער חזר לספסל.
הנער הזה היה הרב עובדיה יוסף.
רבי עזרא עטייה היה קרוב משפחה רחוק שלי.
כמה אנשים אמרו לי פעם “יש בך משהו”. רובם התכוונו. אבל משפט כזה לא עולה כלום למי שאומר אותו.
רבי עזרא לא אמר לנער שיש בו משהו. הוא גם לא ניסה לשכנע את האב שתורה חשובה מפרנסה. הוא לקח את הבעיה של האב על עצמו, והיה מוכן לשלם עליה בשעות הלימוד שלו.
אמונה באדם נהיית אמיתית כשהיא עולה לי משהו.
ולפעמים אני עומד בצד השני של הדלפק. אני רואה מישהו שנאבק בלחץ של הבית ושל הפרנסה, ואומר לעצמי שזה לא העסק שלי.
השבוע נפתח זמן חורף. בכל בית מדרש יש עכשיו מקום אחד שנשאר ריק.
מה אני מוכן לתת, כדי שמישהו יחזור למקום שלו?
מאמין בך,
אפרים עטייה